ספקנות פילוסופית וכלכלית

נתחיל מנקודה די מוסכמת: אנחנו חושבים על כל מיני דברים. נניח שברגע זה אני מסתכל על המקלדת שלי וחושב עליה. ברגע הבא אני מסתכל אל החלון וחושב על העץ שבעדו. אנחנו מסכימים על העובדה שההכרה שלי אמנם הרגישה אותות חושיים לגבי הדבר הזה שאני קורא לו "מקלדת" או "עץ", ואנחנו מסכימים גם שאני חושב עליו באיזה אופן. כלומר, יש יחס מסויים בין השניים. נקרא ליחס הזה, בין המושא למחשבה על המושא, "יחס ההסתכלות". כלומר: אני מסתכל במוחי על דבר, והקשר בין הדבר למחשבה-עליו נקרא "יחס ההסתכלות". עכשיו ננסה לסבך את העניינים. נניח ואני מסתכל על המקלדת שלי. אני רואה בכל רגע ורגע רק חלק ממנה. לדוגמה, רק שלושה פאות ממנה לכל היותר, ומזוויות שונות וכך הלאה. עולה השאלה, אם בכל רגע אני לא באמת רואה את כל המקלדת, באיזה אופן אפשר להגיד שאני מסתכל על "המקלדת"? האם אני באמת חושב על מה שאני רואה ממש, או על משהו קצת אחר? רחב יותר? או אולי דוגמה טובה יותר: נניח והלכתי לרגע לקחת מים מהמטבח, ובדרך חשבתי על המקלדת. אז אני חושב על משהו באופן די דומה לקודם, אבל מושא ההסתכלות שלי בכלל לא לנגד עיני. או נניח, שאני חושב בדרך חזרה מהמטבח על מקלדת דומה לשלי, אבל לבנה (ולא שחורה). מאודי לא ראיתי מקלדת כזו, אבל אני בפירוש חושב עליה כרגע.

מה הדוגמאות הללו אומרות לנו? הם אומרות לנו ש"יחס ההסתכלות" הוא דבר מורכב. בשלב ראשון, ברור שהוא לא מתייחס למציאות במובן הכי בלתי-אמצעי שלה. אני בפירוש מחזיק במוחי משהו מורכב יותר מאשר תמונה של שלושה פאות של מקלדת. אני מחזיק דימוי של המקדלת ממש. כלומר, יש לי בראש דימוי "מושכל" של המציאות הנגלית לי. כשאני מסתכל במשהו אני למעשה מסתכל בריבוי של תמונות שלו ומדמה לי בראש את ההרכבה ביניהם. בנוסף, הדוגמה של המקלדת הלבנה מראה לנו שהמושא שמאחורי הדימוי שבראשי בכלל לא חייב להיות במציאות. אני בפירוש יכול לדמות לי דברים שלא ראיתי מעולם (אפשר להגיד שכל דימיון כזה הוא שילוב של דברים שראיתי בעבר, אבל זה לא משנה את הנקודה שלי). אז נסכם: ישנו המושא של המחשבה, שהוא הדבר שעליו אנחנו חושבים. וישנו הדימוי – התמונה השכלית שמורכבת מאוסף תמונות של המושא. כמו שראינו, המושא יכול להיות מציאותי או שאינו מציאותי, אבל בפירוש אפשר להצביע עליו. "יחס ההסתכלות" שדיברנו עליו מתאר את הקשר בין המושא לדימוי השכלי שלו.

למעשה, התיאור הדואלי הזה (של מושא ודימוי) מקובל מאד על המסורת הפילוסופית. אריסטו חשב שהשכל מוסיף ל-"חומר" של הדברים (המושאים) את ה-"צורה" שלהם ובכך נוצר הדימוי. בעקבותיו, המסורת הימי-ביניימית האמינה שההכרה שלנו רואה את העולם על ידי כך שהיא מוסיפה עליו את מה שהרמב"ם קרא לו "המושכל" שבדברים. הבעיה התחילה איפה שהוא בתקופת הנאורות. ההתעקשות הספקנית של הנאורים באירופה כנגד התיאולוגיה והמחשבה שקדמה להם החזירה את הפילוסופיה במידה רבה אחורה עד ליוון העתיקה. ליתר דיוק, עד לדיון בין הסופיסטים (Sophists) והפירוניסטים (Pyrrhonists) של אתונה מצד אחד, לבין סוקרטס ותלמידיו (אני כולל בזה את אפלטון ואריסטו) מצד שני. הפעם, בתפקיד הספקנים של עמדו האידיאליסטים והאמפריציסטים (דוגמאות: ברקלי, יום) של המאות ה-17 וה-18. והנקודה שלהם נגד הגישה הדואליסטית שתיארנו, כמו גם בעת העתיקה, היא די חזקה.

הטענה העיקרית של הספקנים היא טענה מטאפיסית-הכרתית שבגדול גורסת שכל התייחסות למושא היא פעולה חסרת שחר. הצימוד הזה בין דימוי (שהוא הכרתי בלבד) לבין מושא (שהוא קשור למציאות החיצונית) מחביא בתוכו אמת לא נעימה. למעשה, אין לנו שום דרך להצביע על המושא הזה. בכל פעם שננסה, נוכל להצביע רק על התמונה שלו (לכאורה) בראשנו. כלומר, נוכל להצביע רק על הדימוי. לכל דבר ועניין, לא ניתן לומר על אף מושא שהוא קיים. יוצא, שעד כמה שזה נוגע לפילוסופיה שמכבדת את עצמה, כל הדימויים שבראשי הם רק דימויים. כל מה שאני יכול להגיד על הדברים שאני מדמה בראשי, זה שאני מדמה אותם בראשי. יתכן והעולם הוא רק משהו שאני מדמה אותו, ויתכן שלא. אינני יכול, כפילוסוף הגון, לדעת מי מהם הוא הנכון. מכאן מגיע המשפט הידוע של ברקלי: "להיות, זה להיות נתפש". באופן דומה טען  לפניו גורגיאס (Gorgias) שיש להבדיל בין מושג של "קיום" לבין המושג של "מחשבה". אין כלל קשר בין השניים, אחרת כל דבר שנדמיין יהא קיים במציאות. לכן, יש להפריד לחלוטין בין המושגים ולהבין שידע על קיום לא יכול להיות מוחזק בנו, אלא רק מחשבות. לכן, כל המשמעות של דימוי (או מחשבה) הוא רק בהיותו דימוי שנתפש במוחי. ברקלי וגורגיאס מנתקים יחד את "יחס ההסתכלות" שבין הדימוי למושא, פשוט בגלל שמבחינה הכרתית ניתן לדבר רק על הראשון. אין משמעות יותר ל-"קיום" או ל-"תפישה" של מושא במציאות, אלא רק לעובדה שאני תופש ברוחי דברים כלשהם.

נוסיף לטענה מעלה גם חיזוק אונטולוגי-מדעני: התחלנו את הפוסט בלחפש תיאוריה (או מודל) שתסביר באופן הקומפקטי ביותר את המשמעות של מושגי האמת והתפישה שלנו. קיבלנו תיאוריה שמצד אחד מתארת יישויות שקראנו להם "מושאים", שקיימים באיזו מציאות חיצונית לנו (לעיתים הם דימיוניים לחלוטין). מצד שני, קיימים בתיאוריה גם "דימויים" שבראשי שלעיתים ניתנים לרדוקציה אל אותם "מושאים", ולעיתים לא (במקרה של דימיון). מבחינת הדרישות של המודל, הוא בפירוש יכול להכיל רק את הדימויים ללא המושאים. לא נתפשר במהלך שכזה על שום ראיה או תצפית, כי כל הראיות שלנו הם למעשה רק דימויים. ומהצד השני, ברור שמבחינה אונטולוגית שיפרנו משמעותית את המודל, כי כעת הוא משתמש בפחות יישויות בסיסיות. כך, מסיבות קומפקטיות הגענו לאותה נקודה. קיומו של עולם שחיצוני לנו וקיומם של מושאים חיצוניים בתוכו בלתי ניתן להוכחה והוא בגדר ספקולציה מיותרת. הדבר היחיד שקיים הוא איזה "אני" לא מוגדר לחלוטין שמדמה דברים בתפישתו, ולא יותר.

מה שנחמד בטענה הכל כך בסיסית הזו כנגד הפילוסופיה כולה, היא שהיא חוזרת מדי פעם במופעים שונים. אספקטים שונים של הפילוסופיה של הפיסיקה המודרנית כוללים אותה (הזהות בין מערכות ייחוס, משלים מסוימים בתורת הקוואנטים) אך גם, במפתיע, בתחומים פחות תיאורטיים. אחד מהם הוא כלכלה. אציג בקצרה טענה מעניינת של זוג הכלכלנים הרדיקליים שמשון ביכלר ויהונתן ניצן שקשורה באופן מהותי לטענה מעלה של ברקלי. ביכלר וניצן מתחילים מלהציג את התיאוריה המקובלת של בועות פיננסיות. המדע המקובל בכלכלה מחלק את הערך של סחורה לשניים: ערך נומינאלי וערך ריאלי. ערך נומינאלי הוא המחיר הממוצע בשוק. את המחיר הזה קל מאד לבדוק פרקטית. מבצעים סקר שוק מקיף מספיק ומגלים את הערך הנומינאלי של המוצר או הסחורה. לעומתו, ההערך הריאלי מיצג באיזה אופן את הערך-"נכון" של הסחורה. ישנם ניסיונות רבים לחישוב המחיר הזה. לדוגמה, אם נרצה לחשב את מחירו הריאלי של ארון בגדים, נסכם את המחירים של חומרי הגלם שלו (עץ, דבק, מסמרי ברזל וכו') ונוסיף להם את ערך העבודה והייצור של החומרים וכך נקבל קירוב למחיר הריאלי. המחיר הריאלי נחשב יציב יחסית ומשתנה באופן איטי. המחיר הנומינאלי לעומתו עלול לזוז ולקפוץ מסיבות "לא טבעיות" כאלה ואחרות. על פי החכמה המקובלת, במצב תקין המחיר בשוק תואם בגדול את המחיר הריאלי של הסחורה. בועה פיננסית מתוארת כסטייה הולכת וגדלה בין המחיר הנומינאלי לריאלי. סטייה כה גדולה חייבת להתנפץ לבסוף על חוף המציאות, והמחיר הנומיאלי נופל (או קופץ) לבסוף למחירו ה-"נכון". נפילה כה חדה עלולה לגרום למשבר פיננסי של ממש והיא אכן ההסבר המקובל לרוב המשברים המחזוריים במאה וחמישים שנה האחרונות.

כמו גורגיאס וברקלי לפניהם, טוענים ביכלר וניצן שהמלך הוא עירום. אני מקווה שהאנלוגיה בשלב הזה מתחילה להתבהר: המחיר הריאלי הוא המושא המוחבא התיאורטי, המחיר הנומינאלי הוא הדימוי הנראה. או כמו שביכלר וניצן אומרים בעצמם:

היחסים הללו בין שתי הספירות [הריאלית והנומינאלית] הינם בעיה עתיקה הקשורה לניכורו של האדם. הבעיה עשויה להופיע כיחס בין הדבר למחשבה על הדבר; כיחסי סובייקט-אובייקט; כזיקת המושג אל הטבע, או כקשר בין האידיאה לבין החומר, וכיו"ב. (ביכלר וניצן 2007)

ביכלר וניצן מטילים ספק בדרך החישוב הבעייתית של המחיר הריאלי. כל אפיסטמולוגיה כבדה מספיק הופכת בסוף לאונטולוגיה, ולכן הם מטילים ספק גם בעצם קיומו של מחיר ריאלי בכלל. בדומה לשני הטענות שהעלתי בשם ברקלי וגורגיאס, גם הם מעלים גם שני טענות עיקריות. ראשית, הם טוענים טענה "אפיסטמולוגית": ניתן לשים את האצבע רק על ערך נומינאלי. בכל פעם שננסה להצביע על ערך של סחורה, נוכל רק להגיד את מחירה בשוק. הרי המחירים של העץ והברזל גם הם נומינאלים, ולכן סכומם לא יכול יכול לבטא את הערך הריאלי. יתר על כן, הרי הכלכלנים מודים בעצמם שבזמן בועה לא ניתן לדעת בוודאות שיש בועה, גם לא על ידי חישוב שכזה של מחירים. לכן, כל התייחסות לאיזה מחיר "פוטנציאלי" או "נכון" הוא לא יותר מאיזה אידיאה מטאפיסית שלא באמת קיימת:

השאלה היא, מה טיב היחסים בין שתי הספירות – הנומינלית-פיננסית והריאלית-מטריאלית? כיצד בדיוק מתממש הקשר הזה? כאן נכנס מדע הכלכלה החדש.

[…] ברור למדעני הכלכלה, שעולם מתוקן, משוכלל ושקוף הוא אידיאה בלבד. מדובר באידיאה טהורה של מחיר. זאת אידיאה אל-זמנית הפועלת על החומר הגולמי ומעצבת אותו. הבעיה היא, שהאידיאה של המחיר הטהור פועלת במרקם של חומר רופס ובלתי אמין: בני-אדם. (ביכלר וניצן 2007)

שנית, ובהתאמה לטענה השנייה שהעלתי, לדעתם הערך הריאלי מיותר מבחינת הנחיצות שלו במודל הכלכלי:

הריאליה של הצבר ההון אינה טמונה ב'יצור', בסטוקים 'מטריאליים', או ב'ידע'. היא נעוצה בכוח – בכוחם של הקפיטליסטים לכפות את רצונם על שאר בני האדם. כוח זה נמדד במחירי ההון ה'נומינליים' בשווקים הפיננסיים. למחירי המניות והאג"חים בבורסה אין קשר ישיר לעולם היצור המטריאלי. הם לא 'משקפים' את הריאליה הקפיטליסטית: הם הם הריאליה הקפיטליסטית. (ביכלר וניצן 2007)

כלומר, המחיר הריאלי אינו נחוץ מבחינה אונטולוגית במודל הכלכלי שלנו. ניתן לדעתם לבנות תורה כלכלית שלמה שלא מניחה את קיומו של מחיר תיאורטי שנמצא מאחורי המחיר בפועל (לדעתם הערך לא מייצג באופן ישיר משהו מטריאלי כמו מידת התועלת החומרית שבו, אלא משהו חברתי יותר: עוצמה פוליטית).

 ***

מה אנחנו מסיקים מכל זה? ראשית, זה נחמד לראות טענות פילוסופיות כבדות משקל חוזרות במופעים שונים גם בדיספלינות שנחשבות מדעיות יותר מפילוסופיה. שנית, נראה לי שלרוב הטענות מסוג זה יש עוצמה דומה וחולשה דומה. הכוח של הטיעון ברור. באופן די פשוט ובהיר הוא שם את רוב ההגות הפילוסופית (או הכלכלית) בכיס הקטן. כדי לחזור ולדבר על עולם חיצוני כמשהו שאפשר להתייחס אליו ברצינות חייבים להתחיל מהדבר היחיד שנשאר: ה-"אני". ובאמת הניסיונות להאבק בספקנות ניסו לבצע ניתוח מסיבי של מושג ה-"אני" ולהסיק ממנו באיזה אופן את ההכרחיות של עולם חיצוני. זו לא משימה טריוויאלית. דקארט ניסה זאת במהלך המפורסם שלו (שמתחיל ב-"אני חושב משמע אני קיים"), קאנט ניסה זאת בפירוש שלו למושג האני כ-"אפרפציה טהורה" והוסרל ניסה לעשות זאת ב"צמצום פנומנולוגי" של האגו. כולם ניסיונות מכובדים, אך גם כבדים ולא אינטואיטיבים ולכן קשים לבחינה. מהצד השני לכל מהלך ספקני מספיק קיצוני מתלווה המחשבה: "טוב די". הכי קל זה להוכיח שאין שום דבר ואי אפשר להגיד שום דבר ולא צריך לעשות כלום. זו הנקודה שתורת-ההכרה מתחילה להראות כדקדקנית וכבדה מדי. התשובה הפשוטה לספקנים תהיה: נכון, אי אפשר להחזיק את האמת ממש, אבל אפשר להתקרב אליה (או בכלכלה: אפשר לנסות ולהתקרב לערך הריאלי). אי אפשר להעביר מידע מאדם לאדם באופן מושלם, אבל יש הבדל בין ג'יבריש למאמר מדעי. יכול להיות שהתפקיד של הספקנים במהלך ההיסטוריה זה לאכזב אותנו קצת. להגיד לנו שערכים כמו "אמת מוחלטת" ו-"הכרה בלתי אמצעית של המציאות החיצונית" או לחילופין של "ערך ריאלי", פשוט לא ניתנים להשגה. מצד שני, הערכים הללו באמת אינם נקודת ציון ידועה, אבל הם יכולים להיות אידיאל שניתן להתקרב אליו אסימפטוטית (כמו "האידיאות המכוונות" של קאנט). התפקיד שלנו, הלא-ספקנים, הוא לחתור אל אותם יעדים נעלים עד כמה שניתן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s